דנה סבן מנחת קבוצות הורים

ארכיון קטגוריית ‘סובייקטיביות’

דצמ'
05

למכלול האמונות שיש לאדם על עצמו, על אחרים, על החיים, ועל הדרך בה עליו ללכת כדי שירגיש שייך ויהיה לו טוב, קורא אדלר "סגנון חיים". בחלקו הגדול, סגנון החיים אינו מודע. ההשקפות שמגבש לו הילד בקשר למקום שלו, לערך שלו ולתנאים (או העדרם) שמקנים לו אותם, הן רק חלק מהמון מסקנות אליהן הוא מגיע במהלך שנות ילדותו.

בשלב מסוים, מפסיק הילד לאסוף הוכחות למסקנות שלו, ומכאן ואילך הוא מתנהג במשך כל חייו כאילו ההשקפות הפרטיות שהוא גיבש לו הן תמונת המצב האמתי. כל מה שאדם חווה מתפרש אצלו על פי האמונות שעוצבו בילדותו, והן מהוות מערכת סגורה של טיעונים שקשה מאוד לפרוץ אותה, ולעתים קרובות הן הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן.

כל אחד מאיתנו מתנהג תמיד בהתאם לסגנון החיים שלו, ואדלר תבע את המושג "היגיון פרטי" כדי לתאר את העולם הסובייקטיבי, בניגוד  ל"היגיון כללי" שמתייחס לדרכי התנהגות על פי קודם חברתיים, מוסריים וכו'.

מי שרע לו, מי שהחיים שלו לא מוצאים חן בעיניו, יכול להניח שיש לך קשר הדוק עם סגנון החיים שלו. לעתים קרובות "כתוב" שם משהו שמכשיל את החיים.

אדם בוגר יכול וצריך לקחת על עצמו את האחריות לחייו ולדאוג לעצמו. במקרים כאלה כדאי לנסות לשנות כמה מן המסקנות המוקדמות. על האדם להבין את העקרונות והכללים המוליכים אותו בחייו. הוא לומד שהם תוצאה של ראייה סובייקטיבית ומגלה שאפשר לפרש הכול גם אחרת. בעקבות התובנות החדשות, משתנה ההרגשה, משתנה ההתנהגות, משתנים החיים.

המודל שמתאר את התהליך הזה הוא א.פ.ר.ת שהוא מודל מעגלי, והבנתו מאפשרת לאדם לבחור באיזו נקודה עליו לעצור ולבחון מחדש את התנהגותו, פרשנויותיו ורגשותיו. מדובר בתהליך של מודעות וצמיחה אישית. בנקודה זו נכנסת סוגיית הבחירה. כדברי אדלר: "כמובן שחשוב מה שקורה לך, אלא שחשוב אף יותר מה אתה עושה עם זה, ואת זאת אתה חופשי לבחור." מכאן, שהפסיכולוגיה האדלריאנית היא פסיכולוגיה של שימוש בפוטנציאל, יותר משהיא פסיכולוגיה של בעלות על פוטנציאל. החשוב הוא לא מה שיש לך, אלא מה אתה עושה עם זה.

רקע היסטורי

הפילוסופים ניסו תמיד להגיע לאמת אובייקטיבית לגבי החיים שמנותקת מפירושים אישיים. עם התפחות המדע, חשבו שאפשר להגיע לתשובות אובייקטיביות כאמת, וזו הייתה השאיפה. במעבר לגישה הקוגנטיבית, הבינו שאי אפשר לדבר על אובייקטיביות בלבד, אלא על צירוף של אובייקטיביות וסובייקטיביות מתוך ראיית האדם כשלם במרכז. המעבר התפיסתי הזה היה דרמטי מאוד. אדלר מעולם לא ראה עצמו כממציא, אלא כאוסף את האמיתות הקיימות מאז ראשית התפיסה המערבית, שיש בהן הערכה אל האדם כשלם, ולכן מבחינה זו, זו תפיסה עתיקה מאוד שהתנוונה בתקופות מסוימות, והתעוררה מחדש במאה ה-19.

העובדות הן אובייקטיביות, אך ברגע שעובדה מתוארת במילים שהן סמלים, כל אחד ואחד תופס אותה בצורה אחרת ונותן לה פירוש אחר. כלומר, ההתייחסות לעובדות האובייקטיביות היא הסובייקטיביות.

יונג הדגיש את המעמקים של הסובייקטיביות ואת הרמה הבלתי מודעת שלה אצל בני האדם. הוא דיבר על ארכטיפים אוניברסלים וטען שבבסיס הנפש של כולם יש סמלים וזכרונות ארכיטיפים שמשותפים לכל הגזע האנושי, ורק על זה מתחילה להיבנות הסובייקטיביות של כל אחד ואחד. כלומר, הארכיטיפים הללו הם אובייקטיביים. המסקנה הזאת מבוססת גם על אגדות ומיתוסים משותפים שמופיעים בכל מקום באותה צורה.

פרויד הדגיש את האובייקטיביות ואדלר דיבר על שילוב השניים. לפי אדלר, ילד בוחר את הדרך להשגת מטרותיו לפי הסגנון שלו וההבנה שלו את עצמו ואת סביבתו. כלומר, באופן סובייקטיבי לגמרי. אצל כל אחד מתפתח פירוש אישי לגבי דברים שמתרחשים מחוצה לו. התהליך הזה קורה בשלב מוקדם מאוד בחיים, ומשום כך קשה לחזור לשם כשהאדם מבוגר. על בסיס הפירוש הזה נבנים פירושים סובייקטיבים לכל אורך החיים.

הסובייקטיביות שוללת תבנית אחד ויחידה שכולם מתאימים לה. התיאוריה נותנת בסיס, קו מנחה, עקרונות, אבל היא אינה תוצאה סופית.

הסובייקטיביות מחייבת אותנו לכבוד הדדי ולשוויון כערך כדי לתת לגיטימיות לאחר ולעצמי. ככל שאדם מתקרב לסובייקטיביות של אחרים, הוא מפתח יותר את הזיקה החברתית שלו, כי הוא מבין שמה ששלו הוא אינו הדבר היחד שקיים ושיש הרבה אמיתות במקביל.

המטרה היא להגיע למצב שבו האדם יצא מהסובייקטיביות שלו וייכנס לסובייקטיביות של האחר על מנת להבין אותו, כלומר הוא יהיה יותר אובייקטיבי כדי להבין את הסובייקטיביות של האחר.

הגיון פרטי והגיון כללי

ההגיון הפרטי הוא הסובייקטיביות. אוסף תפיסות, רגשות, אמונות של האדם. זה החלק הפחות מודע שפועל באופן אוטומטי.

ההגיון הכללי הוא אוסף החוקים, הכללים, הנורמות, שיוצרים חברה, ואת הפרטים שבתוכה לחלק מהחברה. החברה בנויה מהמון שכבות של הגיון פרטי. ההגיון הכללי הוא סך כל התנועות הפסיכולוגיות האנושיות שהן הגיוניות, מקובלות וקשורות להמשכיות של התרבות. זו האפשרות שלנו להרחיב יותר ויותר את הזיקה החברתית. באמצעות החברה אנחנו מפתחים את עצמנו ואת החברה. הסובייקטיביות מחולקת להגיון פרטי והגיון כללי, כלומר הכללי קיים בתוך הפרטי. הפרטי מתייחס לאדם והכללי לחברה. מדובר במשהו שמשתנה ומתפתח עם התפתחות האדם. לפעמים משהו בהגיון הפרטי יכול להפוך לחלק מההגיון הכללי. זהו המתח שבין היחיד והחברה, בין הבודד להרמוני והאחיד. זהו קונפליקט תמידי שאדם חי איתו, ורואים את זה במיוחד אצל בני העשרה. הוא חלק מהשלם מבחינת אדלר.

נושא הסובייקטיביות התפתח משנות ה-70 ואילך במחקר הפסיכולוגי בצורה ניכרת, ומופיע בתיאוריות האגו ותיאורות ה-SELF. זהו החיפוש אחר העצמי האותנטי. מהו בעצם אותו עצמי? האם אני מודע לקיומי (גם סובייקטיבית וגם אובייקטיבית)? כלומר, להיות בקשר ערני ומודע עם עצמי. כמה אני מכיר את התכונות הפסיכולוגיות שלי? כמה אני מודע לערכים התרבותיים שאליהם אני משתייך ולהשפעתם עליי? היכולת לעצור את השיפוטיות ובחינת ההתנהגויות שלי, והערכה מדויקת יותר של היכולות שלי. מי אני בחברה ומה מפעיל אותי בחברה? כל זאת כדי להרכיב את עצמי מחדש ולהיות אותנטי יותר.

"האדם הוא חלק מהשלם שאנו קוראים לו "יוניברס" – חלק מוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו כמשהו נפרד מהשאר – אופן של תעתוע אופטי של המודעות שלו. תעתוע זה הוא כבית כלא עבורינו, המגביל אותנו להתמקד ברצונות האישיים שלנו ובהענקת חיבה לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות לשחרר את עצמנו מכלא זה על ידי הרחבת מעגל החמלה, לחבק את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו ביופיו." (אלברט איינשטיין)

הדפס הדפס

דצמ'
05

המשמעות היסודית של פנומנולוגיה היא "סובייקטיבי, אישי". היא מתייחסת להתנסות הישירה של האדם. משמע, אם אתה מתבונן בתמונה של פול קלי, פאבלו פיקאסו או מרגרט קין, התמונה היא מה שהיא – זו המציאות. ואולם, המציאות שלך היא התרשמותך ממנה – איזו משמעות יש לה בעיניך. יתכן שתמונה מסוימת תיראה לך מרגשת, תמונה אחרת תהיה משעממת בעיניך, ועל תמונה נוספת פשוט תחשוב שהיא מכוערת. אלה השקפות אישיות ועבורך הן האמת. ומכאן, שהמציאות היא ההתרשמויות שלך, השקפתך, האופן שבו אתה תופס דברים.

את אדולף היטלר העריצו מיליוני בני אדם, אך גם שנאו אותו מיליוני אחרים. כל אדם שהייתה לו דעה על היטלר, אחז בהשקפה אישית ופרטית. לגבי כל אחד מהם הייתה השקפה זו בגדר מציאות. כאשר אתה נכנס לחדר חשוך למחצה ורואה כלב על המיטה, זו המציאות שלך באותו רגע, ותגובתך תהיה כלפי מה שאתה באמת חושב שהוא כלב. אבל, אם נניח שמה שראית היה מעיל, כי אז "המציאות האמתית" הייתה מעיל, וה"מציאות הסובייקטיבית" הייתה כלב. ואם אתה פוחד מכלבים, המעיל יפחיד אותך, מפני שבאותו רגע, בשבילך, המעיל היה כלב!

פסיכולוגית האינדווידואל עוסקת ב"מציאות סובייקטיבית" זו – בהתרשמויות, בהשקפות, בתפיסות, בהערכות ובמסקנות שלנו – ולא במציאות הפיסית. אם אתה מאמין שאתה אלוהים, זו המציאות שלך.

לפנומנולוגיה יש השלכות חשובות על בני האדם. ניקח למשל שני ילדים, ונאמר כי האחד נבון מרעהו. למעשה, יכולתו השכלית טובה יותר. כעת, נניח שילד "מבריק" זה הוא בעל הישגים נמוכים בלימודים בהשוואה לחברו. ההבדל הזה, בהישגים הממשיים, עשוי לנבוע מפנומנולוגיה. שכן, ייתכן שילד נבון זה מיואש, או אולי הוא סובל מרגשי נחיתות, ואולי הוא אינו אוהב ללמוד או רוצה להעניש את הוריו באמצעות הישגיו הנמוכים, וכיוצא באלה. כלומר, יתכן שהפער בהישגים הלימודיים נובע מפנומנולוגיה של שני הילדים – האחד שאפתן, עירני ותאב דעת, ואילו השני, ידיו רפות, הוא ממורמר ואינו רוצה ללמוד.

דוגמה זו מובילה אותנו אל אחד מכלליה של פסיכולוגית האינדווידואל. הפסיכולוגיה האדלריאנית היא פסיכולוגיה של שימוש בפוטנציאל יותר משהיא פסיכולוגיה של בעלות על פוטנציאל. החשוב הוא לא מה שיש לך, אלא מה אתה עושה במה שיש לך ולכן, יהיו אנשים בעלי כישורים שייכשלו, ויהיו כאלה שכישוריהם פחותים אך הם יצליחו. אושר, ציונים טובים, ילדים מוצלחים ועוד – כל הדברים שבני האדם רוצים להשיג – הם בעיקר תוצאה של הפנומנולוגיה, כלומר, נובעים מגישתו של האדם, ולא רק מ"נתונים" כמו אינטליגנציה גבוהה, סביבה טובה והזדמנויות משופרות בחיים.

כאן המקום לסייג ולומר כי הפסיכולוגיה האדלריאנית אינה פנומנולוגית בכל מאת האחוזים. אנו מכירים בחשיבותם של מציאות ומגבלות. לילד שנולד ללא רגליים אין שום סיכוי להיעשות קופץ לגובה. ילד הלוה בתסמונת דאון לא יגיע, קרוב לוודאי, לקולג'. אנו מכירים במציאות האובייקטיבית, אותם תנאים שהם מחוץ ומעבר ליכולתו של היחיד. גורמים פיסיים, חברתיים וכלכליים יוצרים מגבלות. משום כך ממלאת פסיכולוגית האינדווידואל תפקיד של מתווך בין השקפות דטרמיניסטיות וא-דטרמיניסטיות. איננו אומרים: "אתה יכול להיות כל מה שתרצה" (עמדה א-דטרמיניסטית מובהקת), וגם לא "כל מה שקורה לך הוא תוצאה של אירועים חיצוניים" (עמדה דטרמיניסטית מובהקת). לעומת זאת אנו אומרים: "במסגרת המגבלות, שמקורן בביולוגיה ובסביבה שלך, אתה יכול, באופן כללי, לעשות דברים רבים."

אנו, האדלריאנים, רואים זאת כעמדה ההגיונית הנכונה היחידה שיכול אדם לאמץ לעצמו. הפנומנולוגיה (כלומר, סך כל הכרתו של האדם) מנתבת את האדם, והוא עצמו מוגבל על ידי התנאים הביולוגיים/חברתיים/סביבתיים.

מתוך: "יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית – מילון מונחים אדלריאניים"

הדפס הדפס

דצמ'
01

אדלר הסב את תשומת לבנו לעובדה שכל אחד תופס ומפרש את מה שקורה בצורה שונה. אם כך, איך יודעים מה חושב ומרגיש הזולת? זאת בעיה. הרבה מאוד פעמים אנחנו לא יודעים, טועים, לא מבינים אחד את השני. למה? כי אנשים נוטים לחשוב שמה שהם חושבים, מרגישים, רוצים, מצפים, מקווים, שונאים, מפחדים מפניו זה גם מה שהאחרים חושבים, מרגישים, רוצים, מצפים, מקווים, שונאים, מפחדים מפניו… אבל האחרים, כפי שאמרנו, מפרשים הכול אחרת.

הפתרון הוא תקשורת טובה על פי העקרונות הבאים:

ראשית: אסור להניח שהתגובות האישיות הן גם התגובות של האחרים.

שנית: כדאי לומר בבהירות ובדייקנות מה שחושבים ומרגישים.

שלישית: כדאי מאוד לשאול את האחרים מה הם חושבים, מרגישים וכו'.

רביעית: הכי חשוב להקשיב למה שהם עונים.

הקפדה על ארבעת כללי התקשורת הלו מונעת פגיעה, אכזבה וריב.

ואף על פי כן, על פי השקפתו של אדלר, יש אמת אובייקטיבית שהוא קורא לה "הגיון הברזל של החיים החברתיים". הגיון זה כולל את החוקים הבאים:

כדי שהחברה האנושית תוכל לחיות בהרמוניה ולהתמודד בהצלחה עם הקשיים שמעמידים בפניה החיים על פני כדור הארץ, עליה להכיר בקיומו של שוויון חברתי.

מן ההנחה בדבר שוויון חברתי נובעת זכות לכבוד של כל בני אנוש. יש לתת כבוד לכולם (לא רק לזולת, גם לעצמי, שהרי כשהיחיד מכבד את האחר ומזלזל בעצמו, פרוש הדבר שהוא סבור שהאחר שווה יותר ממנו).

מן ההנחה בדבר שוויון חברתי נובע שאין אדם רשאי לשלוט ברעהו.

כדי לחיות ולשרוד על פני האדמה הזאת, צריך המין האנושי לטפח ולפתח "אינטרס חברתי" אחרת זה לא ילך.

מן המושגים של "שוויון חברתי" ו"אינטרס חברתי" נובע הצורך בשיתוף פעולה.

תקפותם של חוקים אלה הולכת ומתבררת במהלך ההיסטוריה. בעבר, שליטה הייתה מותרת. הייתה הסכמה על כך שיש שווים יותר ויש פחות. חשבו שגבר שווה יותר מאישה ולכן הוא רשאי לשלוט בה, לבן שווה יותר משחור ולכן זכאי לזכויות יתר, חזק שווה יותר מחלש ולכן יכול לצוות עליו לעשות כרצונו, חכם שווה יותר מטיפש (לשאלה מי יקבע מי חכם ומי טיפש טרם נמצא מענה מספק) ולו הזכות לקבוע עבור הכלל.

אבל, מהנחת השוויון נגזר שאי אפשר לאדם לשלוט בחברו, או לקבוצה אחת לשלוט באחרת, או לעם אחד לשלוט בעם אחר. זהו ההסבר להתפתחות ההיסטורית שחלה בתחום השליטה של בני האדם אלה באלה. אף אחד (שום קבוצה ושום עם) לא מסכים היום שמישהו ישלוט בו ויקבע עבורו. הקולוניאליזם והמשטרים הטוטליטריים התמוטטו. כל אחד (כל קבוצה וכל עם) מבקש לעצמו עצמאות והעולם הנאור תומך בכך. אף אחד לא מסכים עוד שישלטו בו כאילו אין שוויון בין בני אדם.

בעבר היו אצילים בעלי זכויות יתר ואריסים חסרי זכויות, אדונים חופשיים ועבדים שנחשבו לרכושם, והכול חשבו שזו דרכו של עולם. היום, "לא יעלה על הדעת" לנסח אמנה חברתית הקובעת שמעמדו של האחד גבוה ממעמד רעהו. הגזענות אמנם עדיין נפוצה מאוד, אבל היא "אאוט". והראיה, היום גם הדוגלים בה מכחישים זאת ומלבישים את עמדותיהם בלבוש אחר. נשים, שחורים, ילדים, הומוסקסואלים, זרים – כולם משיגים לאט לאט ובהדרגה שוויון זכויות מלא.

היום אנשים אומרים: "אתה לא תגיד לי מה לעשות", כשכוונתם: "אתה לא נעלה עליי, אנחנו שווים ולכן אין לך זכות לצוות עליי." אדם מוכן היום לקבל הוראות רק ממי שהוא עצמו בחר להציב בתפקיד המטיל עליו אחריות ונותן בידיו סמכויות הקשורות בביצועו. זה ההסבר לכך שהעובד מוכן לקבל הוראות מהמנהל שלו – הוא הרי בחר את מקום העבודה בעצמו – ומהממשלה שלו שהוא או הרוב בחר בה.

חוקי הברזל החברתיים חלים על כל אחד גם אם הוא לא יודע אותם. לכן, מי שסובל ממעמד נחות, מי שמקופח בתחומי זכויות אדם ואזרח, יהיה הוא ילד במשפחה, אזרח במדינה, או עם בין עמים, לא מוכן להשלים עם הזה היום לאורך זמן. גם אם הוא לא מתמרד מיד, ההתמרמרות מפעפעת בתוכו, עד שיום אחד היא פורצת החוצה.

התפשטות הדמוקרטיה ומעמדה ההולך ומתבסס כמשטר המתקדם והצודק ביותר אף אלה נובעים מ"חוקי הברזל". מן ההנחה על קיומו של שוויון חברתי ומן העובדה שכל אחד מפרש אחרת (באופן סובייקטיבי) את מה שקורה – נובע העקרון הדמוקרטי. כי אם כל אחד רואה את הדברים מנקודת המבט שלו ואף אחד לא אובייקטיבי – מי יקבע מה נכון ומי יחליט מה לעשות? לא נותר אלא לקבל החלטות על פי הרוב ולכבד גם את עמדת המיעוט.

החוקים החברתיים הם, אם תרצו, חוקי הטבע של בני האדם. תקפותם מוחלטת. באופן רשמי הם מקובלים על העולם המערבי כבר מזמן. הם כתובים באמנת זכויות האדם, באמנה לזכויות הילד, בחוקה של כל המדינות הדמוקרטיות. בפועל, אין הם מוגשמים עדיין במלואם, אבל ממאה למאה האמת שבהם הולכת ומתבררת והאנושות מתקדמת בהתמדה לקראת הגשמתם.

במקום בו אין שוויון חברתי, כבוד לכל יחיד ולכל קבוצה, הבנה כי טובת הפרט וטובת הכלל חד המה, במקום הזה לא תשרור שלווה ויהיה הרבה סבל. אבל יש תקווה. אנחנו בדרך.

(זיוית אברמסון, עשרה מושגי יסוד, הוצאת מכון אדלר)

הדפס הדפס